דילוג לתוכן

שיר של יום - זיקה לעם ולארץ

 

 

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. (תהילים קכ"ו, ה)

שְׂחוֹק – צחוק, שמחה
אֲפִיקִים – מסלול הנחלים
וּבָכֹה – מתוך בכי, דאגה
נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע – מושך במחרשה
אֲלֻמֹּתָיו – חבילות השיבולים של
התבואה  
מִתְחוֹלֵל – מתקיים, מתרחש

אודות השיר
מזמור זה מספר תהילים נוהגים לשיר בקהילות רבות בישראל בסעודות השבת והחג וכן באירועי שמחה כמו נישואין. המזמור מעלה את תקוות הגאולה, ומתאר את תפילתם של הגולים לבבל, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה: "שׁוּבָה אדוני אֶת שְׁבִיתֵנוּ", כלומר – השב אותנו לארץ. הגולים מדמיינים וחוזים את שיבתם לארץ ישראל, הנראית להם פנטסטית, מופלאה, כמו חלום שמתגשם, עד כדי כך שהם זקוקים לשמוע את דברי הגויים על כך שאכן נגאלו.

בצד התפילה השיר מציג את השמחה וההתרגשות הגדולה שתאחוז בחוזרים מן הגלות. הדימויים בחלק זה של המזמור לקוחים מעולמם החקלאי של יושבי הארץ – אפיקי הנגב (הנחלים) המתמלאים במים שוטפים בפתאומיות, ללא שום הכנה מוקדמת, או קושי הזריעה של האיכרים והספקות הנלווים אליה (אם ירד גשם, אם התבואה תצליח וכו') ואת חדוות קצירת הפירות.
היו שפירשו עניינים אלו כפשוטם, כמשאלה לעתיד, והיו שראו במזמור שיר של שבי ציון, שחזרו לארץ אחרי גלות בבל.

בזמן הדיונים על המנון המדינה היו מי שדרשו שמזמור זה יהיה המנון המדינה, שהיא "שיבת ציון" של ימינו.


ערכים מובילים בשיר: זיקה לעם ולארץ, שיבת ציון, חשיבות עבודת האדמה, כיסופים לציון, תקווה לגאולה


 

סימנייה